מערכת דיילי באזזויקטוריה אלן נולדה כחלק משלישייה יחד עם שני האחים שלה.
כילדה קטנה, היא אהבה לרקוד והייתה מוכשרת מאוד בספורט. בסך הכל, היא הייתה ילדה מלאת תקווה ואנרגיה.
אך כשהייתה בת 11, ויקטוריה חוותה תסמיני שפעת. היא התעלפה מספר פעמים וסבלה מדלקת ריאות.
שבועיים לאחר מכן, היא הייתה משותקת מהמותניים מטה.
הגוף שלה כבה. דלקת חמורה במוח ובחוט השדרה שלה הרסה את חייה.
כל מה שמשפחתה יכלה לעשות זה לעמוד בצד ולצפות איך ויקטוריה מאבדת את היכולת לדבר, לאכול או לזוז בחופשיות.
אבל הסיפור המדהים שלה היה רחוק מלהסתיים. מה שקרה ארבע שנים אחר כך הדהים את המשפחה שלה ורופאים בכל העולם.
בשנת 2006, כשויקטוריה הייתה בת 11, היא נכנסה לתרדמת אחרי שחוותה תסמינים דומים לשפעת.
לא הייתה לה שליטה על הידיים שלה, היא לא הצליחה לבלוע אוכל ולא הצליחה לדבר בצורה תקינה.
זה היה נראה כאילו מישהו לחץ על כפתור הכיבוי במוח שלה. היא לאט לאט דעכה.
ואז, הכל נהיה חשוך.
ויקטוריה בילתה כמעט ארבע שנים ‘נעולה’ בתוך הגוף שלה.
הרופאים הסבירו למשפחתה שהיא במצב של צמח. היא קיבלה אוכל דרך צינורית כדי לשמור עליה בחיים.
להורים שלה נאמר מהתחלה שהסיכוי שהיא תתאושש הוא אפסי.
“איבדנו אותה”, אמרה אמה, ג’קלין.
מה שאף אחד לא ידע זה שויקטוריה יכלה לשמוע את המשפחה שלה והרופאים מדברים ליד מיטת בית החולים שלה.
שנתיים אחרי שנכנסה לתרדמת, היא ‘התעוררה’ מנטלית שוב, אבל לא יכלה להזיז את הגוף. היא שמעה את השיחות שהתנהלו מולה ורצתה להגיב, אבל הגוף שלה לא הגיב לפקודות שלה.
לויקטוריה לא הייתה דרך לספר לאנשים מה קורה לה.
אבחנה של הרופאים
עד הרגע הזה, הרופאים גילו מחלה לא רגילה שגרמה לדלקת במוח ובחוט השדרה של ויקטוריה.
היא שמעה רופאים מספרים למשפחה שלה שהיא למעשה סובלת ממוות מוחי. ושהיא תישאר במצב של צמח לשארית חייה.
“אבל ההורים שלי האמינו בי. הם הקימו חדר בית חולים בבית שלנו בניו המפשיר, וטיפלו בי. שלושת האחים שלי – אני חלק משלישייה, ויש לי עוד אח גדול – דיברו איתי ודאגו לעדכן אותי לגבי מה שקורה מחוץ לחדר שלי. הם נתנו לי כוח להילחם ולהתחזק. הם לא ידעו שאני יכולה לשמוע אותם, אבל יכולתי”, אמרה ויקטוריה ל ESPN.
בשנת 2010, ויקטוריה יצאה לגמרי ממצב הצמח בו הייתה.
זה החל בדצמבר 2009, כשהצליחה ליצור קשר עין עם אמא שלה. מהרגע הזה היא לאט לאט החלה לחזור לחיים. היא הצליחה להזיז אצבע, ועם הזמן הצליחה לנופף בידה. בסופו של דבר היא הצליחה לחבר מילים, ומילים הפכו למשפטים.
היא האכילה לאכול פודינג לבדה, ולאחר מכן אכלה את הסטייק הראשון שלה בארבע שנים. ויקטוריה הצליחה להחזיק את הטלפון הראשון שלה, ולמדה מה זה אומר לעשות poke למישהו בפייסבוק.
אבל למרות ההתקדמות המדהימה שלה, דבר אחד היא לא הצליחה לעשות: להזיז את הרגליים.
לויקטוריה נאמר שהנפיחות במוח ובחוט השדרה גרמה לנזק תמידי. היא תהיה משותקת מהמותניים מטה לשארית חייה.
כל מומחה אמר לה אותו הדבר: “את צריכה להתרגל לחיים בכיסא גלגלים”.
הייתה קורבן לבריונות בגלל כיסא הגלגלים
אבל לויקטוריה יש כוח רצון שיש למעטים בעולם הזה. היא נלחמה כדי לגבור על כל הסיכויים.
כשרופאים אמרו לה שהיא לעולם לא תלך, היא סירבה להאמין להם. היא ידעה שהיא לא נועדה לבלות את חייה בכיסא גלגלים.
למרות הגישה המנצחת שלה, ויקטוריה התקשתה להתקדם בגזרה הזו. כשחזרה לתיכון בכיסא גלגלים, היא הייתה קורבן לבריונות.
היא התרגשה וציפתה לחזור לבית הספר, אבל אחרי היום הראשון שלה היא לא רצתה לחזור לשם שוב.
ויקטוריה חזרה הביתה, מרוסקת, על סף דמעות. באותו יום, ההורים שלה הבטיחו שהם יעשו כל שביכולתם כדי לעזור ולהחזיר לבת שלהם את הביטחון העצמי שלה.
הם עמדו במילה שלהם, ולעולם לא איבדו תקווה.
ותקווה זה כל מה שהיה לויקטוריה.
משפט אחד מאפיין את הקושי שהיה לה בזמן הזה: “אופטימיות היא התקווה שמובילה אותנו להישגים. אי אפשר להשיג דבר בלי תקווה וביטחון עצמי”.
בסופו של דבר, נקודת המפנה הגיעה בילדות של ויקטוריה.
גדלה ליד אגם ולמדה לשחות בגיל מוקדם, ,ויקטוריה לא הייתה זרה לשחייה. היא הצטרפה לנבחרת השחייה ולקחה חלק בתחרויות כשהייתה בת 10 בלבד.
בזמן שהחלימה מהמחלה שלה, ויקטוריה האמינה שלעולם לא תוכל לשחות שוב. היא חשבה שזה יהיה בלתי אפשרי בלי שימוש ברגליים.
אבל האחים שלה חשבו אחרת. בשנת 2010, הם זרקו אותה לתוך הבריכה של המשפחה. בהתחלה היא פחדה מאוד, אבל זו הייתה הדחיפה שהיא הייתה צריכה.
היא אמרה שהיא קיבלה בחזרה את ‘הדרייב’ לחיים. כששחתה, ויקטוריה הייתה חופשיה מכיסא הגלגלים, ולהפתעתה הרבה, היא עדיין הייתה שחיינית מצוינת.
יותר מכך, המים נתנו לה לא רק חופש, אלא גם ביטחון עצמי.
בקיץ 2012, בגיל 17, ויקטוריה הייתה חלק מנבחרת ארצות הברית שהתחרתה במשחקים האולימפיים הפראלימפיים. היא זכתה בשלוש מדליות כסף ומדליית זהב אחת במקצה ל 100 מטרים חופשי. היא גם קבעה שיא עולמי במקצה הזה.
כשחזרה הביתה מלונדון, חלק גדול מהעולם כבר הכיר אותה. ויקטוריה הוזמנה להרצות, ואנשים החלו לזהות אותה ברחוב.
היא החלה לספר את הסיפור שלה בטלוויזיה ובעיתונים, היא הפכה להשראה עבור מיליוני אנשים בכל העולם.
אך היה דבר אחד שעדיין הפריע לה – כיסא הגלגלים.
ב 2013, ויקטוריה עברה לסן דייגו כדי לקחת חלק בפרויקט בשם Project Walk program, אשר מסייע לאנשים משותקים לעמוד שוב על שתי הרגליים שלהם.
“אמא שלי ואני עברנו באופן זמני לסן דייגו וגרנו עם משפחה כדי שאני אוכל להתאמן בכל יום. הבנו שזה המקום שיוכל לעזור לי, אבל לא רצינו לגור מאות קילומטרים מהאחים ואבא שלי. אז כפי שהבטיחו, המשפחה שלי החליטה להקים את הסניף הראשון של הפרויקט בחוף המזרחי. כך אני אוכל להתאמן כל יום ולהשיג את המטרה שלי, ואחרים בעיר שלי יוכלו לרכוש מחדש את התקווה שהם כל כך צריכים”, אמרה ויקטוריה.
מומחים בבית החולים היו עדיין סקפטיים בקשר ליכולת של ויקטוריה ללכת שוב.
רופא אמר להורים שלה שהוא לא היה ‘ממשכן את הבית שלו על זה’. והם עשו בדיוק את זה, כדי שהם יוכלו לשלם עבור פתיחה סניף הפרויקט בעיר שלהם.
ב 11 לנובמבר 2015, ויקטוריה עשתה את הצעדים הקטנים הראשונים שלה.
היא הייתה קשורה ברתמה מעל הליכון, עם שני מאמנים שעוזרים לה להזיז את הרגליים.
עד אז, עברו שש שנים מאז שהיא ‘התעוררה’. הרגליים שלה הוכרזו מתות על ידי כמה רופאים, שוב ושוב.
ועדיין, ויקטוריה כמה כל יום והתאמנה שש שעות כדי להשיג את המטרה שלה.
לאט לאט, היא החלה להשיג את התנועתיות ברגליים. היא הצליחה ללכת לאט לאט בעזרת קביים.
חמישה חודשים אחר כך, ב 3 למרץ, 2016, היא נפטרה מהקביים לחלוטין ושמה רגל אחת לפני השנייה באופן עצמאי. היא לא הפסיקה מאז.
“אני לא אומרת שכל יום הוא מושלם. הליכה היא עדיין אתגר ויש לי עוד הרבה מקום להשתפר. אני לובשת ברזלים ברגליים, מתאמנת 2-3 שעות ביום, ובימיים שהרגליים שלי מרגישות יותר משותקות, יש לי את הכיסא או הקביים שעוזרים לי. אבל הקושי שלי פחות נראה לעין עכשיו”, היא הסבירה.
רק המאמן והמשפחה הקרובה שלי מכירים את הנזק האמיתי ממנה סבלה, והמאמצים שהיא עושה כדי להתקדם בכל יום.
“אבל זה שווה את זה. עברו 10 שנים מאז שיכולתי להסתכל למישהו בעיניים במקום לבהות בטוסיק של כולם כל היום”.
כשויקטוריה קמה לראשונה מכיסא הגלגלים ונעמדה, היא לא ידעה מה לעשות.
היא לא ידעה איך אנשים יגיבו אליה.
“אבל אז הבנתי שזה המסע שלי ולא של אף אחד אחר ואולי הוא יתן תקווה לאנשים שצריכים אותה”.
היום ויקטוריה מצאה זהות חדשה אחרי מסע מפרך של 10 שנים.
היא מחזיקת מדליית זהב פראלימפית, שדרית של ערוץ הספורט הגדול בעולם, ESPN, ויותר מהכל – שורדת.
אנשים רואים בויקטוריה נס מהלך ומדבר, והשראה לכולם. אך היא, נזהרת ומציינת דבר אחד:
“לא עשיתי את זה לבד, אני אסירת תודה עבור כל מי שעזר לי להגיע לנקודה הזו. כל יום, אני מרגישה יותר בנוח עם המציאות החדשה שלי. חשבתי שהצעדים הקטנים האלה ב 3 למרץ יהיו קו הסיום שלי. אבל האמת, הם היו רק ההתחלה”.
איזה מסע מדהים עשתה האישה החזקה, אמיצה ומלאת ההשראה הזו!
המעט שאנו יכולים לעשות זה לשתף את הסיפור שלה כדי שכל החברים והמשפחה שלנו יקבלו גם הם את ההזדמנות לספוג את ההשראה מהקרב שלה!
“אופטימיות היא התקווה שמובילה להישגים. אי אפשר להשיג דבר בלי תקווה וביטחון עצמי”.
אנו מאחלים לך רק טוב בעתיד ויקטוריה.