מערכת דיילי באזזלילדים שסובלים מבריונות יש סיכוי גדול יותר לחשוב מחשבות אובדניות מאשר ילדים שלא סבלו מבריונות, ובמקרים מסומים, המחשבות הללו מובילות לניסיונות התאבדות ולפעמים גם למוות.
בבריטניה, 98 ילדים בגילאי 10-14 התאבדו ב 10 השנים האחרונות בגלל בריונות.
זה מספר שאי אפשר לקבל, וכזה שצריך לעבוד קשה מאוד ולהפחית אותו לאפס.
פליקס אלכסנדר מווסטרשייר, אנגליה, היה בן 17 בלבד כאשר התאבד כשקפץ מול רכבת נוסעת.
הנער הביישן לא ראה אופציה אחרת אחרי שסבל מבריונות קשה במשך יותר מ 7 שנים בידי חברת לכיתה.
עכשיו אמא שלו כתבה מכתב שכולם צריכים לקרוא.
לפני שבע שנים, פליקס סיפר לחבריו לכיתה שההורים שלו מסרבים לתת לו לשחק את משחק הוידאו Call of Duty: Modern Warfare 2.
זה אולי נשמע בלתי מזיק, אך התוצאות היו טרגיות. חבריו של פליקס לעגו לו, התעלמו ממנו, והמשיכו להתעלל בו.
ההטרדה הבלתי פוסקת הזו הייתה בעיקר ברשת, אחרי שנים של לעג והתגרות, פליקס היה כל כך שבור שהוא כבר לא רצה לחיות. הוא לא יכל להתמודד עם ההשפלה הבלתי פוסקת. והוא ראה רק דרך אחת לצאת: לסיים את חייו.
אמו של פליקס כתבה מכתב פתוח שישה חודשים אחרי ההתאבדות שלו. היא רצתה שכולם ידעו מה באמת הרג את בנה, והיא גם רצתה לעזור לאנשים להבין את ההשפעות של בריונות.
הנה הדברים שכתבה אמו של פליקס:
ב 27 לאפריל, 2016, הילד היפיפיה שלנו בן ה 17 לקח את חייו. הוא החליט לעשות זאת מכיוון שהוא לא ראה דרך אחרת להיות מאושר. הביטחון העצמי וההערכה העצמית שלו התפוררו לחלוטין במהלך תקופה ארוכה על ידי התנהגות בריונות שהוא חווה.
זה החל בחוסר נחמדות ובידוד חברתי ועם התקדמות הרשתות החברתיות זה הפך להיות יותר ויותר אכזרי. אנשים שמעולם לא פגשו את פליקס היו מתעללים בו ברשתות החברתיות. בשל כך, הוא לא יכל למצוא חברים חדשים או לשמור על חברים קיימים, מכיוון שאף אחד לא רצה להיות חבר של הנער הכי ‘שנוא’ בבית הספר.
הציונים שלו נפגעו, והליכה לבית הספר הייתה קושי יומיומי. הוא החליף בית ספר, משהו שהוא בחיים לא חשב לעשות, הוא היה אומלל וגם מפוחד מהלא ידוע, והיה בטוח שבגלל שהוא מרגיש חסר ערך, בית ספר אחר לא יעשה הבדל.
הוא כן מצא חברים בבית הספר החדש, והמורים אהבו אותו ואמרו שהוא ילד חכם, אדיב ואכפתי. אך הוא היה כל כך פגוע מהבריונות, בידוד וחוסר הנחמדות מהם סבל, שהוא לא היה מסוגל לראות שלאנשים באמת אכפת ממנו.
אני כותבת את המכתב הזה, לא בשביל הסימפתיה, אלא בגלל שיש עוד כל כך הרבה ילדים כמו פליקס שמתקשים ואנחנו צריכים להעיר את העולם האכזרי בו אנו חיים.
אני קוראת לכל הילדים להיות נחמדים תמיד, ולא לעמוד בצד ולא לעשות כלום כאשר אתם עדים לבריונות.
תהיו האדם הזה שמוכן לעמוד נגד חוסר הנחמדות הזה. לעולם לא תתחרטו על כך שהייתם חברים טובים.
אמרו לי ש’ברשתות החברתיות כולם אומרים דברים שהם לא מתכוונים אליהם’. חוסר נחמדות נחשבת ל’צחוקים’ ובגלל שהם לא רואים את ההשפעה של המילים שלהם, הם לא מבינים שיש לה כזו.
ציטוט שראיתי לא מזמן בפייסבוק גרם לי לחשוב ואני חושבת שכדאי לחשוב לפני שמפרסמים משהו ברשת החברתית.
הילדים שלנו צריכים להבין שלמעשים שלהם יש השלכות ושאנשים נפגעים, לפעמים בצורה טרגית על ידי ‘בריוני מקלדת’.
לא כל הילדים משתתפים בבריונות רשת, אבל הם אולי אשמים בכך שהם מאפשרים לאחרים להשתתף. הם משתפים פעולה על ידי כך שהם לא מדווחים על מקרים כאלה, על ידי כך שהם לא תומכים או נהיים חברים של הילד הסובל, מה שרק מצדיק את ההתנהגות של הבריון.
אני קוראת למורים לחפש סימנים שהילד במצוקה. ציונים לא טובים או התנהגות מסוימת יכולים להיות סימן שהילד קורא לעזרה. תקשיבו להורים שמדווחים על בעיות ועוקבים אחרי האינטראקציות החברתיות של הילדים.
האם הם יושבים לבד בזמן ההפסקה? האם הם שקטים מדי או רועשים מדי? אני לא מצפה שמורים יהיו פסיכולוגים אך יש להם נקודת מבט ייחודית על חייו של הילד והם יכולים לזהות קושי בשלב מוקדם ולסייע איתו.
חינוך הוא חלק חיוני בשינוי. ילדים צריכים לראות מגיל צעיר מאוד את הצורך באדיבות ונחמדות אחד כלפי השני. תשלבו את הלקחים החשובים הללו בחיים של הילדים שלכם. לכולם יש סמארטפונים בגיל צעיר מאוד וחשוב שהם ידעו איך להשתמש בהם בצורה אחראית ואדיבה.
לבסוף, אני קוראת להורים, תתעניינו במה שהילדים שלכם עושים ברשת. תגלו באילו רשתות חברתיות הם משתמשים, ותוודאו שהם משתמשים בה בצורה נכונה ואדיבה.
אנחנו לא רוצים לחשוב שהילדים שלנו יכולים להיות אחראים על התעללות בילד אחר, אבל הייתי בשוק כשגיליתי שהילדים ה’נחמדים’ הם שהיו אחראים לצער והסבל של פליקס.
אפילו אם הם אומרים משהו נוראי פעם אחת בלבד, הם לא יהיו היחידים שאמרו משהו באותו השבוע. צ’טים קבוצתיים עלולים להיות בעיה גדולה, ומהר מאוד הם הופכים לפסטיבל שנאה.
זה קל מאוד להגיד, ‘למה אתה לא חוסם אותם?’ או ‘אתם לא חייב לקרוא’.
זו הדרך בה נערים מתקשרים אחד עם השני בימינו, ורבים מאבדים את היכולת לתקשר פנים אל פנים.
בכמה מקרים חסמנו את כל הרשתות החברתיות מכיוון שפליקס סבל מהן מאוד, אבל זה רק בודד אותו עוד יותר, והוא הרגיש שזה עונש ולא הגנה.
תסתכלו על חשבונות הטוויטר, אינסטגרם, סנאפצ’ט, פייסבוק של הילדים שלכם.
תעזרו להם להבין שאם הם כותבים או משתפים משהו שהם לא רוצים שאתם תקראו, אז הם לא צריכים לעשות את זה בכלל. תעזרו להם לערוך את הדברים בראש לפני שהם מפרסמים אותם.
במה הם צופים ברשת כשהם בחדר שלהם? אלימות ופורנוגרפיה נהייתה ‘נורמלית’ בימינו.
יש לנו אחריות קולקטיבית בתור הורים כדי למנוע אובדן של חיים בגלל בריונות.
חזרתי הרבה פעמים על מילה אחת, ואני לא מתנצלת על כך. המילה היא ‘אדיבות’.
אמרתי בהלוויה של הבן שלי. בבקשה תהיו אדיבים כל הזמן, מכיוון שאתם לא יודעים מה נמצא בלב או בראש של מישהו אחר.
זה אומנם מאוחר מדי עבור פליקס. אבל אנחנו מקווים שהמילים של לוסי יגיעו למספיק אנשים כדי לעשות הבדל.