מערכת דיילי באזזהריון אינו רק קשה פיזית עבור אמהות – הוא מתיש רגשית ופסיכולוגית. אישה שלא מצפה להיכנס להריון בגלל המגבלות הפיזיות שלה או של בן הזוג שלה תרגיש עוד יותר בלחץ כאשר היא מגלה שהיא בהריון.
אך הרגשת התקווה, אושר ואהבה היא תמיד אותו הדבר.
אמא אשלי זקמאייר בהחלט יכולה להעיד על כך. אחרי שאובחנה עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות, היא לא ציפתה או לא דמיינה שיום אחד היא תיכנס להריון. אבל יום אחד, היא גילתה שהיא כן.
המסע שהיא החלה עמד לאתגר את כל מה שהיא האמינה בו או אי פעם חוותה.
“לילדה הקטנה שלי לא היה סיכוי לשרוד. איך תינוקת במשקל 411 גרם תשרוד? הרופאים לא נתנו לה סיכוי או תקווה”.
“כשנכנסתי להריון, זה היה שוק עבור כולם. אובחנתי עם תסמונת השחלות הפוליציסטיות, שמובילה לאי-פוריות. גם לבעלי נאמר שהסיכוי שיהיו לו ילדים הוא אפסי. כשגילו על קיומה, היא כבר הייתה בגיל 7 שבועות של ההריון. הם עשו אולטרסאונד כדי לבדוק אם יש ציסטה, כי אין סיכוי שאני בהריון. כבר עשיתי כמה בדיקות הריון שיצאו שליליות! להפתעתנו, היה דופק קטן. הרגע הזה שינה הכל”.
“בבדיקה בשבוע ה 12 להריון, הם מצאו קריש דם ברחם, הייתי בשמירת הריון תחת השגחה קרובה. בשבוע ה 18, קריש הדם נעלם! טכנאית האולטרסאונד החלה לדאוג כשהיא ממשיכה לעשות את הסריקה. ידעתי שהיא לא יכולה להגיד כלום, אבל היא גם לא הייתה צריכה. הפנים שלה אמרו הכל. התינוקת שלי הייתה בפיגור של 3 שבועות בגדילה עם מעט מאוד מי שפיר. מכאן, הגניקולוגית הפנתה אותנו למומחה”.
“המומחה הראשון שראיתי אמר שיש סיכוי של פחות מ 20% שהתינוקת תשרוד. הוא גם המשיך ואמר לי שאני צעירה ובריאה ושאני צריכה לנסות שוב. הלב שלי נפל לרצפה. רציתי לצרוח ולבכות. שאלתי את אלוהים, ‘למה בירכת אותנו עם התינוקת הזו רק כדי לקחת אותה בחזרה?’ כעסתי. הכעס הפך לנחישות. לא עמדתי לוותר. הלכתי לקבל חוות דעת נוספת, למרבה הצער הפעם היה פחות מסנטימטר אחד של מי שפיר. ההתפתחות שלה המשיכה להתעכב. המומחה השני סיפר לי שישנם סימנים של הפלה טבעית, ושלח אותי לדרכי. הוא אמר לי לחזור בעוד כמה שבועות, כדי לבדוק אם יש דופק. הייתי שבורה”.
“בשלב הזה, כבר כמעט ויתרתי. בכיתי, צרחתי, נשברתי, אבל כשהייתי במצב הגרוע ביותר שלי מצאתי תקווה קטנה. עם כל שבוע שחלף, הייתה לי קצת יותר תקווה. המצב המשיך להיות גרוע יותר ויותר, אבל לא יכולתי לוותר. אלוהים בחר בי להיות אמא בגלל סיבה מסוימת. העיכוב ההתפתחותי של אדאלי (adalee) המשיך לגדול עוד ועוד, מי השפיר עלו אך תמיד ירדו. המומחה הזהיר אותי בכל פגישה, 3 פעמים בשבוע, שהמצב לא טוב ולהתכונן לנורא מכל. בשבוע 26, המומחה יידע אוית שזרימת הדם בחבל הטבור נפגע ושכנראה תהיה לי הפלה ב 24 השעות הקרובות”.
“אני לא יודעת מה שינה אותי באותו הרגע, אבל הרגשתי חוזק שמעולם לא הרגשתי. זה היה הזמן להילחם. ברגע הזה, היא אפילו לא הייתה במשקל שהיא תשרוד. הם אמרו לי שיש לי ברירה: הם יכולים לעשות כל מה שביכולתם כדי להציל אותה, או לא לעשות כלום. הרופא אמר לי שאני צריכה לוותר עליה, שהלידה תהיה יותר מדי עבור הגוף השברירי שלה, שזה לא יהיה אנושי לגרום לה לעבור את זה. בחרתי שהם יעשו הכל, לא הייתי צריכה לחשוב פעמיים. משהו בתחושת הבטן שלי אמר לי להילחם עבורה, אז זה מה שהמשכתי לעשות”.
“אושפזתי בבית החולים והייתי בשמירת הריון. הם אמרו שלא יעברו 72 שעות עד שאצטרך ללדת. שלושה ימים הפכו לשבוע, ושבוע הפך לשלושה שבועות. היו הרבה מאוד רגעים מפחידים בהם הדופק שלה ירד מתחת ל 50. הם הכינו אותי מספר פעמים לניתוח קיסרי, אבל בכל פעם שעמדו להתחיל, הדופק של אדאלי תמיד עלה שוב. כשהתקרבנו לשבוע הרביעי בבית החולים, הייתי בשבוע ה 29 להריון. אדאלי סוף סוף הגיעה למשקל של 450 גרם. עבורנו זה היה ביג דיל. יום למחרת, באולטרסאונד, אדאלי לא זזה בכלל, ולא הייתה מדידה של מי שפיר. הגיע הזמן”.
“ב 22 ליוני, 2017, בשבוע ה 29, ילדתי את בתי. הערכת המשקל הייתה שגויה. היא לא הייתה 450 גרם, אלא 411 גרם. היא הייתה בגודל של שבוע 22. אני זוכרת שהם אמרו שמתחת ל 450 גרם היא לא תשרוד, אך למרבה המזל הם עשו מה שביקשתי ועשו כל שביכולתם לעזור לה להישאר בחיים.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותה, היה לה עור שקוף למחצה והיה אפשר לראות כל עצם בגוף שלה יחד עם האיברים הפנימיים. לא האמנתי שהיא כאן נלחמת. לא האמנתי שילדה בגודל של פחית קוקה קולה יכולה לחיות. לא הרבה האמינו”.
“בגיל ארבעה ימים אדאלי הועברה לבית חולים גדול יותר. זה ללא ספק היה היום המפחיד ביותר בחיים שלי. שמו לה צינור הנשמה. כדי לשים את הצינור היו צריכים להרדים אותה, אך היא לא הצליחה להתמודד עם ההרדמה אז היו צריכים לצנרר אותה. פעם ראשונה שראיתי אותה מצונררת, נשברתי. בחיים לא חשבתי שאראה כל כך הרבה חוטים וצינורות מחוברים לתינוקת שלי”.
“הימים במחלקה עברו לאט. היא לאט לאט עלתה במשקל, אבל זה הרגיש כמו נצח עד שהגיעה למשקל של 450 גרם. עברו 3 שבועות לפני שיכולנו להחזיק אותה בפעם הראשונה. ותנו לי לספר לכם, זו הייתה ההרגשה הכי טובה בעולם. במהלך השהייה שלנו, ידענו שיהיו הרבה מאוד מכשולים לפנינו. איכשהו, מה שאמרו לנו שתהיה רכבת הרים, הייתה קרב איטי במעלה הר. חיכינו לאבחון של דימום מוחי או שהיא הצטרכה לעבור ניתוח במעי, אבל הם לא הגיעו. הרופאים אמרו לנו שזה חסר תקדים שלתינוקת כל כך קטנה לא יהיו סיבוכים, מלבד העובדה שהיא צריכה לגדול. הרופא שלנו קרה לה כוכבת על”.
“לאט לאט היא עלתה במשקל. לפני ששמנו לב, היא כבר שקלה 900 גרם והוציאו לה את הצינורות. ואני לא מתכוונת לכך שהרופא הוציא את הצינורות. אדאלי הייתה עקשנית והיא רצתה שזה יהיה בדרך שלה, היא החליטה להוציא את הצינורות בעצמה. הרופא לא רצה להוציא את הצינורות עד שהיא תגיע למשקל של 1.350 ק”ג, אבל לאדאלי היו תכניות אחרות. היא משיכה לגדול ולפרוח. בגיל שלושה חודשים, אדאלי כבר לא הייתה צריכה לנשום! היא נשמה בכוחות עצמה. למרבה הצער, בשל העובדה שהיא קיבלה עזרה לנשום, היא פיתחה משהו שנקרא רטינופתיה של פגות, למרבה המזל זה היה מקרה קל ולא חמור”.
“הימים המשיכו לחלוף בבית החולים, ועכשיו חיכינו שהיא תהיה מספיק גדולה כדי לבוא איתנו הביתה. אדאלי קיבלה תזונה וחלב מצינור האכלה ושתתה מבקבוק בפעם הראשונה כשהייתה בת 3 חודשים. האחיות היו צריכות להחליף את זה כל הזמן. הילדה שלנו שיחקה הרבה עם הידיים וכל הזמן הוציאה את הצינורות ומשכה בחוטי המוניטור”.
“אחרי 106 ימים ארוכים בבית החולים, סוף סוף זכינו לקחת את הילדה שלנו הביתה. אדאלי שקלה 1.85 ק”ג כשהיא השתחררה. היא נשלחה הביתה עם צינור האכלה שהוסר אחרי כמה ימים שהייתה בבית. היא המשיכה להיות מחוברת למוניטור לב בגלל שהייתה כל כך קטנה, אבל נראה שהיא פרחה יותר כשהגיעה הביתה”.
“חלפו עכשיו 9 חודשים מאז שאדאלי הגיעה הביתה, והיא פורחת. היא עכשיו בת שנה ושוקלת 5 ק”ג. כן, היא עדיין קטנה, אבל היא תגיע לשם. היא כבר לא מחוברת למוניטור והבעיות שלה נפטרו מעצמם. אין צורך בניתוחים. היא המשיכה לגבור על כל הסיכויים שהיו נגדה. כל הרופאים שלה מתרשמים מאוד מההתקדמות שעשתה. להגיד שבורכנו עם נס יהיה בלשון המעטה. אני יכולה רק לקוות שהיא תמשיך להתקדם ולגדול. התינוקת שלנו ששקלה 411 גרם והיו לה פחות מ 20% סיכוי לשרוד, חיה. היא עשתה את זה. היא שרדה. היא אולי קטנה, אבל היא לוחמת”.
אדאלי: אלוהים הוא המפלט שלי:
איזה מסע מדהים של כוח ואומץ – משני ההורים, וכמובן, אדאלי! אנחנו כל כך שמחים שהאמא הזו הקשיבה לתחושת הבטן שלה – ואין ספק, הלב שלה – ואנחנו זכינו לקבל את התינוקת הקטנה שלה לעולם. אנו מאחלים את כל הטוב שבעולם למשפחה הנפלאה הזו!
צילומים: אשלי זקמאייר