מערכת דיילי באזזאנשים לא אמורים לצותת לשיחות של אנשים אחרים. אבל בואו נהיה כנים – לפעמים קשה להימנע מכך. במיוחד במקומות צפופים כמו אוטובוסים, רכבות או מטוסים.
וזה בדיוק המקום בו הסיפור הזה התרחש. הוא החל כאשר נוסע אחד שמע במקרה שיחה בין שני גברים.
אחרי המקרה, הנוסע, דני קוקיץ’, ידע שמה שהוא שמע היה מדהים…והחליט לספר את זה לכולם.
הסיפור הזה שותף בפייסבוק:
“שמעתי את התיק שלי בתא שמעל המושב והתיישבתי בכיסא שלי. זו עמדה להיות טיסה ארוכה. אני שמח שיש לי ספר טוב לקרוא, אולי גם אצליח לישון קצת, חשבתי לעצמי.
רגע לפני ההמראה, קבוצה של חיילים נכנסה למטוס ומילאה את כל המושבים הריקים, מקיפים אותי מכל הכיוונים. החלטתי להתחיל בשיחה.
‘לאן אתם טסים? שאלתי את החייל במושב הקרוב אלי. ‘פטוואווה (קנדה). נהיה שם בשבועיים הקרובים באימון מיוחד, ואז אנחנו טסים לאפגניסטן’.’
אחרי שטסנו כשעה, הדיילת אמרה במערכת הכריזה שאפשר לקנות ארוחת צהריים תמורת 5 דולר. יקח עוד כמה שעות עד שנגיע לחוף המזרחי, והחלטתי שארוחת צהריים תעזור להעביר את הזמן.
כשהושטתי יד לארנק, שמעתי חייל שואל את חבר שלו אם הוא מתכנן לקנות ארוחת צהריים. ‘לא, זה יקר מדי בשביל ארוחה ארוזה. היא בטח לא תהיה שווה 5 דולר אני אחכה עד שנגיע לבסיס’.
החבר שלו הסכים איתו.
הסתכלתי על שאר החיילים. אף אחד מהם לא קנה ארוחת צהריים. הלכתי לחלק האחורי של המטוס ונתתי לדיילת שטר של 50 דולר. ‘קחי ארוחת צהריים לכל החיילים’, היא תפסה את הידיים שלי ולחצה אותם חזק. העיניים שלה רטובות מדמעות, היא הודתה לי. ‘הבן שלי היה חייל בעירק; זה מרגיש כאילו אתה עושה את זה בשבילו’.
מרימה 10 ארוחות צהריים, היא החלה ללכת במעבר למקום בו החיילים יושבים. היא עצרה ליד הכיסא שלי ושאלה, ‘איזה אתה מעדיף – עוף או בקר?’.
‘עוף’, עניתי, כשאני תוהה מדוע היא שואלת. היא הסתובבה והלכה לקדמת המטוס, חזרה לאחר דקה עם צלחת ארוחת ערב מהמחלקה הראשונה.
‘זו התודה שלך’.
אחרי שסיימנו לאכול, שוב הלכתי לחלק האחורי של המטוס, בדרכי לשירותים. אדם עצר אותי. ‘ראיתי מה עשית, אני רוצה להיות חלק מזה גם. הנה, כך את זה’. הוא נתן לי 25 דולרים”.
ראיתי את הקברניט הולך
“זמן קצר אחר כך חזרתי לכיסא שלי. ראיתי את הקברניט הולך במעבר, מסתכל על מספרי הכיסאות תוך כדי הליכה. קיוויתי שהוא לא מחפש אותי, אבל שמתי לב שהוא מסתכל על המספרים רק בצד שלי. כשהוא הגיע לשורה שלי הוא עצר, חייך, הושיט את ידו ואמר, ‘אני רוצה ללחוץ לך את היד’, פתחתי במהירות את חגורת הבטיחות, עמדתי ולחצתי את ידו של הקברניט.
עם קול סמכותי הוא אמר, ‘אני הייתי חייל והייתי טייס קרב. פעם אחת, מישהו קנה לי ארוחת צהריים. זה היה מעשה טוב לב שלעולם לא אשכח’. הרגשתי נבוך כשכל הנוסעים החלו למחוא כפיים.
מאוחר יותר הלכתי לקדמת המטוס כדי למתוח רגליים. אדם שישב כשש שורות לפני הושיט לי את ידו, כשהוא רוצה ללחוץ את שלי. הוא השאיר 25 דולרים נוספים בכף היד שלי.
כשנחתנו לקחתי את הדברים שלי והתחלתי לרדת מהמטוס. מחכה ליד דלת המטוס עמד אדם שעצר אותי, ושם משהו בכיס של החולצה שלי, והלך בלי לומר מילה. עוד 25 דולרים!
כשהגעתי לטרמינל, ראיתי את החיילים אוספים את המזוודות שלהם לקראת הנסיעה שלהם לבסיס. הלכתי אליהם ונתתי להם 75 דולרים. ‘יקח לכם זמן להגיע לבסיס…אז אם תהיו רעבים. שאלוהים יברך אתכם’.
עשרה גברים צעירים יצאו מהטיסה מרגישים את האהבה והכבוד של הנוסעים האחרים.
כשהלכתי לכיוון המכונית שלי, לחשתי תפילה עבורם שיחזרו בשלום. החיילים הללו נותנים הכל עבור המדינה שלנו. אני יכולתי לתת להם רק כמה ארוחות. זה נראה כל כך מעט.
חייל משוחרר הוא מישהו שבשלב כלשהו של חייו כתב צ’ק פתוח לכבוד ‘המדינה בה אני גר’ עבור סכום של ‘עד ל וכולל החיים שלי’.
זה כבוד, ויש יותר מדי אנשים שלא מבינים את זה”.
הסיפור הזה באמת מוכיח איך אנושיות יכולה לעשות הבדל.
כמו טבעות במים, אדיבות מתפשטת. אדיבות שהחיילים האלה לעולם לא ישכחו.
הרגישו חופשי לשתף את הסיפור היפיפה הזה עם החברים שלכם בפייסבוק כדי שעוד אנשים יבינו איזה הבדל מחווה טובת לב יכולה לעשות.