מערכת דיילי באזזזה סיפור על ליסה, ילדה שנולדה לתוך סיטואציה שלא מגיעה לאף ילד, עם משפחה שאף ילד לא צריך לקבל.
בכל יום, עשרות אלפי ילדים עוברים התעללות בתוך בתיהם – זה משהו שאינו מקובל כלל וכלל. וזה לא סיפור רק על ליסה; הוא נוגע גם לאח שלה. ואם להיות כנים, הוא נוגע לכל ילד בעולם שסובל בשקט.
ליסה נולדה בפרבר של לונדון בשנת 2004.
כבר היה בן למשפחה, אחיה הגדול של ליסה, ג’ון, שהיה בן שנה כשליסה נולדה.
לא עבר זמן רב לפני שליסה וג’ון מצאו עצמם במשפחת אומנה, רשויות הרווחה קבעו שההורים הביולוגיים שלהם לא יכלו לטפל ולהעניק לילדים את מה שהם צריכים.
אבל אחרי מספר שנים אצל המשפחה החדשה שלהם, ליסה הפכה קורבן להתעללות מיני בידי אביה החורג.
כתוצאה מכך, ליסה וג’ון חזרו לגור עם ההורים הביולוגיים שלהם.
אך אמא הביולוגית לא רצתה לטפל בליסה, היא ראתה בה יותר כבעיה, כמטרד. למרות העובדה שליסה הייתה בת 6 בלבד, אמה חשבה שההתנהגות שלה אינה הולמת, שהיא מתנהגת בצורה מינית. כתוצאה מכך, היא החליטה ‘לחנך’ אותה, בתצורה פיזית, ולא להראות לה אהבה ודאגה.
ג’ון היה סופג מכות באופן קבוע, אך זו הייתה ליסה שקיבלה את העונש הקשה ביותר.
כשהשנים חלפו, המצב רק החמיר. זה נהיה כל כך גרוע עד שליסה לא יכלה לקחת חלק בשיעורי ההתעמלות בבית הספר. היא לא העזה להחליף בגדים מול חברותיה לכיתה, כדי שהן לא יראו את הצלקות והסימנים הכחולים שכיסו את כל הגוף שלה.
העובדת הסוציאלית של המשפחה התקשרה מפעם לפעם, אך מכיוון שהאמא סיפרה לה שהמצב במשפחה מצוין, היא לא הגיעה לבדוק בעצמה. ההתעללות נמשכה, והמצב רק התדרדר.
זה הגיע למצב בו ליסה הייתה קורבן לבעיטות ואגרופים. גרוע מכך, לפעמים הכו אותה עם כלי נגינה, צינורות ברזל, פטיש…אבא שלה אפילו השתמש במצ’טה פעם אחת. חוץ מהתעללות הפיזית, אמא של ליסה השתמשה בגוף שלה בתור קנבס למילים פוגעניות.
היא הייתה משפילה את ליסה עם מילים כמו ‘זונה’, ‘שרמוטה’, ‘פריקית’.
ליסה הייתה חלשה, והמצב הבריאותי שלה החל להתדרדר, היא הייתה מורעבת ורזה. אח שלה ניסה לפעמים להגניב לה אוכל לתוך החדר, אבל כשתפסו אותו הוא היה חוטף מכות גם כן. אך האלימות כלפיו לא הייתה קשה כמו האלימות כלפי ליסה.
במקרה אחד, אמה של ליסה הכתה אותה כל כך חזק שהעצמות ביד שלה נשברו.
אחרי שהאמא אושפה עם יד שבורה, רשויות הרווחה החלו לחשוד.
במהלך ביקור שנערך שבועיים לאחר התקרית, העובדת הסוציאלית פגשה את ג’ון. הוא היה לבוש היטב ושיערו מסורק. אך היא ידעה שמשהו אינו כשורה. כששאלו את ג’ון איפה אחותו הקטנה, הוא פשוט הניד בראשו.
אחרי זמן קצר, העובדת הסוציאלית עזבה את הבית. אך היא חזרה שוב, הפעם עם המשטרה.
הם ערכו חיפוש בבית המלוכלך, אך רק כאשר הם מצאו ארון, פתחו את הדלתות והסתכלו פנימה, הם מצאו משהו שאף אחד מהם לעולם לא ישכח.
בתוך הארון, שוכבת בתוך הצואה והשתן של עמה, הייתה ליסה. הגוף שלה היה במצב כל כך רע שהיא בקושי יכלה לעמוד על הרגליים.
הילדה הצעירה הובהלה לבית החולים. שם הרופאים עשו כמיטב יכולתם להציל אותה. אך הגוף של ליסה ויתר.
כשהייתה בבית החולים היא לא אמרה מילה. היא נפטרה אחרי שלושה ימים, בגיל 9.
סיבת המוות נותרה בגדר תעלומה. רבים מאמינים שזה היה ממחסור באהבה וחום. לא הייתה לה סיבה לחיות, אז היא נתנה לעצמה ללכת.
לאחר מכן, המשטרה ערכה חיפוש נוסף בבית על מנת לאסוף ראיות נגד ההורים. שם הם מצאו פתק מקומט מתחת לכרית שלה.
בפתק היה כתוב:
“מה עשיתי לא בסדר? כל מה שאי פעם רציתי זה שאמא ואבא יאהבו אותי. בדיוק כמו שההורים של החברים שלי לכיתה אוהבים אותם. אני לא יודעת למה אף פעם לא מתתי. תמיד ניסיתי להיות מנומסת, ולעשות את מה שאמא אמרה לי. אבל תמיד הייתי אכזבה, ולילדים כמוני לא מגיע לחיות”.
ההורים של ליסה הורשעו ונגזרו עליהם עונשי מאסר ממושכים. ג’ון עבר למשפחה חדשה, אחת שאוהבת אותו ומוכנה לתת לו כל מה שילד צריך.
למרבה הצער, אי אפשר לומר את אותו הדבר על ליסה. ליסה ספגה אכזבה אחר אכזבה, בידי המשפחה שלה, רשויות הרווחה, בית הספר שלה ומשפחת האומנה שלה.
לכל ילד מגיע שיאהבו אותו. למרות זאת, ילדים בכל העולם עוברים התעללות; כל שניה, כל דקה, וכל שעה של היום.
לילד יש את הזכות לגור בבית חופשי מאלימות. הוא זקוק לאהבה, דאגה ותשומת לב – משהו פשוט כמו חיבוק יכול להיות בעל משמעות הרבה יותר גדולה ממה שאתם מדמיינים.
בבקשה שתפו את הסיפור בפייסבוק. בואו נפיץ אותו בתקווה שהוא יעשה הבדל.
**התמונה הראשית של הכתבה היא תמונת אילוסטרציה