מערכת דיילי באזזחיים של נהג מונית בניו יורק מלאים בחוויות מעניינות ולא רגילות. בעיר שלעולם לא ישנה, מוניות צהובות נוסעות ברחובות ומסיעות אנשים ממקום אחד לאחר.
יום אחד, נהג מונית אסף אישה זקנה שביקשה ממנו לקחת אותה לכתובת לא רגילה.
אפילו בתור נהג מונית שראה כמעט הכל, זו הייתה הנסיעה של החיים שלו, וחוויה שהוא היה חייב לשתף.
זה הסיפור שלו:
קיבלתי קריאה להגיע לכתובת מסוימת. צפרתי כאשר הגעתי למקום כמו שאני תמיד עושה, אבל אף אחד לא יצא מהבית. צפרתי שוב, ועדיין, אף אחד לא בא. נהייתי קצת חסר סבלנות – זו הייתה הנסיעה האחרונה שלי לאותו יום, וכבר כמעט ויתרתי ונסעתי מהמקום. מסיבה כלשהי החלטתי להישאר, וכאשר צלצלתי בפעמון הדלת, שמעתי קול מבוגר ושברירי שאמר, ‘עוד רגע בבקשה’.
לקח קצת זמן עד שהדלת נפתחה, וכאשר היא נפתחה, עמדה בכניסה אישה קטנה וזקנה. היא הייתה בת 90 לפחות, והיא החזיקה בידה מזוודה קטנה.
הדלת הייתה פתוחה ויכולתי לראות פנימה אל תוך הבית. הייתי בשוק. נראה שאף אחד לא גר שם שנים. סדינים כיסו את הרהיטים, והקירות היו ריקים לחלוטין: בלי שעונים, בלי תמונות, כלום. הדבר היחידי שראיתי הייתה קופסה עם תמונות ומזכרות בפינה של החדר.
לבסוף, האישה הזקנה דיברה וביקשה, ‘בבקשה, בחור צעיר, תוכל לסחוב את המזוודה למכונית?’.
לקחתי את המזוודה והכנסתי אותה למונית. חזרתי לדלת הבית, לקחתי את האישה בידה, וליוויתי אותה באיטיות למכונית. היא הודתה לי על העזרה. אמרתי לה שזו לא טרחה כלל וכלל, ואמרתי, ‘אני מתייחס לכל האורחים שלי כמו שהייתי מתייחס לאמא שלי’.
האישה חייכה ואמרה, ‘אוי, אתה כל כך נחמד’.
היא נכנסה למונית, נתנה לי את הכתובת אליה רצתה לנסוע וביקשה ממני לנהוג דרך מרכז העיר.
“זו לא הדרך המהירה ביותר”, ייעצתי לה. “למעשה, זה עיקוף גדול”.
“זה בסדר גמור מבחינתי”, היא ענתה. “אני לא ממהרת; אני נוסעת להוספיס”.
נבהלתי קצת כאשר שמעתי אותה אומרת את זה, כשאני חושב לעצמי, “הוספיס זה מקום אליו אנשים הולכים כדי למות”.
“אני לא משאירה משפחה מאחור”, אמרה האישה בקול רך. “והרופאים אמרו שלא נותר לי זמן רב”.
בשלב הזה, כיביתי את המונה ושאלתי אותה, “באיזו דרך תרצי שאני אסע?”.
בילינו את השעתיים הבעות בנסיעה ברחבי העיר וחלפני על פני כל מיני מקומות שונים. היא הראתה לי את המלון בו עבדה. היא הראתה לי את הבית בו היא ובעלה מנוח גרו כשהיו זוג צעיר, ואת הסטודיו לריקוד אליו הלכה כשהייתה ילדה.
ברחובות מסוימים, היא ביקשה ממני לנסוע לאט מאוד, והיא בהתה מהחלון כמו ילד סקרן בלי לומר מילה. נסענו כל הלילה עד שהאישה הזקנה אמרה לבסוף, “אני עייפה. אנחנו יכולים לנסוע עכשיו ליעד”.
אף אחד מאיתנו לא דיבר בזמן שנהגתי לכתובת שהיא נתנה לי.
ההוספיס היה קטן יותר ממה שדמיינתי. כשנכנסו לחנייה, שתי אחיות יצאו לקבל אותנו. הן עזרו לאישה לשבת בכיסא גלגלים ואני סחבתי את המזוודה שלה.
“כמה אני חייבת לך על הנסיעה”, היא שאלה אותי תוך כדי שהיא פותחת את הארנק.
“שום דבר”, עניתי.
“אבל אתה צריך להתפרנס”, היא אמרה.
חייכתי ואמרתי לה, “יהיו לי עוד נוסעים”.
בלי לחשוב, ניגשתי אליה ונתתי לה חיבוק גדול והיא חיבקה אותי בחזרה.
“גרמת לאישה זקנה להיות שמחה מאוד בזמן שהיא עושה את צעדיה האחרונים. תודה לך.”, היא אמרה כשהעיניים שלה החלו לדמוע.
לחצתי את ידה ונפרדתי לשלום.
למרות שהמשמרת הבאה שלי כבר החלה, מצאתי את עצמי נוהג ללא מטרה ברחבי העיר. לא רציתי לראות או לדבר עם אף אחד. מה היה קורה אם לא הייתי לוקח את הנסיעה הזו? מה היה קורה אם הייתי מוותר ונוסע משם אחרי הצפירה הראשונה?
כשאני חושב לאחור על אותו הלילה, אני באמת חושב שזה היה אחד הדברים הכי חשובים שעשיתי בחיים. בחיים הסוערים שלנו, אנחנו תמיד מתמקדים ברגעים הגדולים והמרשימים. יותר גדול, מהיר, קדימה. אבל אני חושב שדווקא הרגעים השקטים והמחוות הקטנות הן אלו שנחשבות. אנחנו צריכים לקחת זמן ליהנות מהן. אנחנו צריכים להיות סבלניים ולחכות קצת לפני שאנחנו מתחילים לצפור. אולי אז נראה מה באמת חשוב.
הסיפור הזה נגע בנו עמוק, וממש פקח את עינינו. אנחנו צריכים להבין מה באמת חשוב בחיים וליהנות מכל הרגעים הקטנים והנפלאים. מכיוון שלעולם אין לדעת מה זה יהיה מאוחר מדי.