מערכת דיילי באזזאין דבר כואב יותר מאשר לאבד את הילד שלך. ברוב המקרים, כשאנחנו חושבים על ילד, אנחנו מדמיינים ילד בן כמה שנים שעבר נולד מזמן.
אבל אז, ישנן גם הפלות.
כל מי שחוותה הפלה, ולמרבה הצער, זה דבר שכיח, מכירה את הרגשת העצב הכואבת הזו. אבל לא כולן יכולות לבטא את העצב במילים…זו הסיבה שהרגשנו שאנחנו חייבים לשתף את הפוסט הזה, שנכתב בתחילת השנה על ידי אמילי כריסטין פובר. המילים שלנו פגעו לנו בחזה כמו שק של אבנים.
קראו את המילים שלה, שמדברות בעוצמה אל תוך הנשמה.
“הייתי צריכה לעשות פיפי בצורה נואשת, אבל הם לא נתנו לי. הם אמרו שאני צריכה שלפוחית מלאה בגלל שכך יותר קל לראות את התינוק באולטסראונד. אני זוכרת שהייתי מתוסכלת מאוד, לא רק בגלל השלפוחית המלאה, אלא בגלל שהייתי צריכה למלא מה שנראה כמו 50 טפסים לפני שיכולתי לרוקן את השלפוחית ולראות את התינוק שחיכיתי לראות כבר 8 שבועות.
סוף סוף הובילו אותי לחדר האחורי שם בירכו אותי בחיוך בגלל שהרגשת האושר שיש לך כשאת בהריון היא מדבקת. האולטרסאונד התחיל וראיתי את התמונות לנגד עיני. ליבי פעם בחוזקה. זה היה מרגש!
זה היה היום שבעלי ואני חיכינו לו במשך יותר משנה.
אבל התמונות האלה היו שונות מהתמונות שראיתי בפייסבוק, שכל החברות שלי פרסמו. משהו לא היה בסדר.
לא ראיתי כלום בגלל שהגוף שלי היה מספר שעות לפני הפלה.
טכנאית האולטרסאונד הייתה שקטה ופשוט ידעתי. היא יצאה מהחדר ובעלי ניסה להרגיע אותי, “הכל בסדר”. אבל אל תגיד את זה לבחורה שראתה מאות תמונות אולטרסאונד, שחיפשה באינסטגרם את ההאשטג “8שבועות” כדי לראות איך התינוק שלה נראה עכשיו.
ידעתי שמשהו לא בסדר, וכך היה.
אני זוכרת שפחדתי לבכות. לא הרגשתי שמגיע לי לבכות בגלל ש’זה לא היה שלב מתקדם’ ו ‘זה קורה כל הזמן’.
אני זוכרת שנלחמתי בדמעות בכל כוחי ולא הייתי מסוגלת להסתכל על בעלי בגלל שידעתי שהכאב שלו ישבור אותי.
נשלחתי הביתה כדי לתת לגוף שלי לעשות את העבודה שלו בצורה טבעית, וזה מה שהוא עשה. הרגשתי הכל, אבל לא היה לי מה להראות. הרופאה שלי לא נתנה לי ללכת בלי להזהיר אותי, והיא צדקה בקשר להכל. אבל הדבר לגביו היא לא הזהירה אותי הייתה כל מה שיקרה אחרי שברון הלב והכאב.
היא לא אמרה לי שאני אקבל תזכורות במשך שבועות בגלל שזו התקופה שיקח לגוף שלי ‘לנקות את עצמו’. היא לא אמרה לי שאני אצטרך לצפות בבעלי בוכה. היא לא סיפרה לי כמה קשה זה יהיה לספר לאמא שלי מה קרה. היא לא סיפרה לי שהגוף שלי ימשיך לחשוב שהוא בהריון במשך שבועות. היא לא סיפרה לי כמה קשה זה יהיה להגיד לאנשים שאני בסדר, בזמן שאני לא. היא לא סיפרה לי שזה יהפוך אותי לאדם קנאי בין לילה. היא לא סיפרה לי עד כמה קשה תהיה השאלה ‘מתי אתם מתכננים לעשות ילדים?’. והיא לא סיפרה לי כמה קשה זה יהיה לאבד מישהו שמעולם לא פגשתי.
אבל היא כן אמרה לי שזה בסדר לבכות, והיא כן אמרה לי שאני לא לבד.
הפלות הן אמיתיות ושכיחות מאוד, למעשה, אחת מכל ארבע נשים תחווה הפלה; אבל שלא תחשבו שזה כואב פחות. עד כמה שזה שכיח, עדיין הרגשתי לבד וסוף סוף הבנתי מדוע; בגלל שאף אחד לא מדבר על זה.
רק כשהתחלתי לדבר על זה עם חברות ומשפחה הבנתי שאני לא לבד. שאמא שלי, שדודה שלי, שאחותי, שהחברות הכי טובות של האחיות שלי, כולן חוו את שברון הלב והכאב הזה, שברון לב וכאב שאני לא מאחלת לאויבים הכי גרועים שלי.
אנשים אולי תוהים מדוע החלטתי לדבר על זה אחרי שחלפו להם חודשים, אבל זו המציאות הכואבת שזמן לא באמת מרפא את הפצעים, אז אני מקווה שהסיפור שלי יעזור לאלו לאחרות בתהליך ההחלמה. אני לא מחפשת רחמים ואני לא מחפשת תשובות. אני משתפת את זה כדי שאולי אישה אחת פחות תרגיש לבד ותשתמש בזה כתזכורת או מסר שעדיין יש תקווה אחרי שברון הלב הזה.
זו התקווה שלי אלייך…
אני מקווה שלא תרגישי לבד.
אני מקווה שתתני לעצמך לבכות.
אני מקווה שתראי את האור שבקצה המנהרה.
אני מקווה שלמרות שהאמונה שלך תעמוד למבחן, את תהיי חזקה.
אני מקווה שתמצאי שלווה.
אני מקווה שלא תפחדי לנסות שוב.
אני מקווה שלא תאשימי את עצמך.
אני מקווה שהחברים וחברות שלך יחבקו אותך חזק.
אני מקווה שתתני למישהי אחרת תקווה דרך המצוקה שלך.
אני מקווה שאת אור בזמנים הכי חשוכים.
…ואני מקווה שתחגגי את חיי התינוק הזה כמו שתחגגי את הבא אחריו בגלל שלא משנה עד כמה החיים קצרים, כל חיים ראויים לחגיגה, ועל כל אובדן צריך להתאבל.
תרגישו חופשי לשתף את זה אם זה דיבר אליכן או שאתן מרגישות שזה ידבר אל מישהי שאתן מכירות”.