מערכת דיילי באזזזה סיפור על ילד קטן עם לב גדול. וזה סיפור שכולם צריכים לקרוא.
הסיפור הוא על איוון, אבל בסופו של דבר, זה לא רק עליו. זה סיפור על מיליוני ילדים בדיוק כמו איוון, חיים את אותו הסיוט בכל מקום בעולם.
המסר הכה בי חזק בחזה. אסור לנו להתעלם מהבעיה. אסור לנו לשכוח את איוון.
קוראים לי איוון ואני בן 7. אני אוהב את אמא ואבא שלי, אבל אני גם מפחד מהם. הם מרביצים לי לפעמים ואני לא מבין למה.
הבוקר התעוררתי והלכתי לבית הספר. אני תלמיד טוב והמורה שלי אוהבת אותי.
אני אוהב את החברים שלי לכיתה, אבל אין לי חברים. זו הסיבה שאני בדרך כלל נשאר בכיתה בזמן ההפסקות. אף אחד לא רוצה לשחק איתי. ניסיתי להתחבר עם הילדים האחרים, אבל הם דחו אותי ואמרו שאני מגעיל.
הם צוחקים עלי בגלל שאני לובש את אותם בגדים כמעט כל יום.
יום אחד אחרי בית הספר גנבתי מעיל שהיה תלוי בכיתה הרבה זמן, אף אחד לא חיפש אותו. ואז הלכתי לבדי הביתה בגשם. רעדתי והיה לי קר והיה קשה ללכת ברוח החזקה. לפתע מישהו דחף אותי, נפלתי לרצפה ומישהו דחף את הפנים שלי על האדמה.
“אף אחד לא אוהב אותך, אידיוט”.
הם בעטו לי בגב ובבטן, ואז ברחו והשאירו אותי שוכב.
בכיתי. לא בגלל שהיה לי קר ונפצעתי, בכיתי בגלל שלא היה לי חבר אחד, למרות שאהבתם את כולם.
ברגע שהגעתי הביתה, אמא שלי רצה אלי ותפסה אותי בשיער.
“איפה היית? למה אתה כל כך רטוב ומלוכלך? ילד ארור, אתה לא תקבל היום ארוחת ערב. לך לחדר שלך ותישאר שם”.
עשיתי מה שאמא שלי אמרה לי, הלכתי לחדר ולא יצאתי ממנו עד הבוקר שלמחרת, למרות שהייתי רעב והיה לי קר.
הציונים שלי לא היו טובים, ובכל פעם שאבא שלי שמע את זה, הוא הרביץ לי. פעם אחת הוא הרביץ לי כל כך חזק שלא יכולתי להזיז את האצבע. כל הילדים צחקו עלי בגלל זה.
הזמן חלף ויום אחד הרגשתי כאבים בחזה.
לאמא ואבא לא היה אכפת שכואב לי. בערב שכבתי במיטה ורציתי רק דבר אחד. רציתי שלא יכאב לי יותר, בגלל שלא רציתי לעצבן את אמא ואבא. אני אוהב אותם כל כך, אני באמת אוהב.
יום למחרת בבית הספר קיבלנו משימה – לצייר את החלום הכי גדול שלנו. הילדים האחרים ציירו מכוניות, חלליות ובובות יפות. אני לא ציירתי משהו כזה.
לא בגלל שאני לא אוהב את הדברים האלה, אלא בגלל שהחלום שלי זה שיהיו לי אמא ואבא אוהבים. אז ציירתי משפחה. אמא אחת, אבא אחד, והבן שלהם. הם שיחקו משחקים וכולם היו מאושרים. בזמן שציירתי, בכיתי בשקט. הייתי רוצה שיהיו לי אמא ואבא שאוהבים אותי.
כשהגיע תורי להציג את הציור שלי בפני הכיתה, כולם צחקו עלי.
עמדתי מולם והסברתי:
“החלום הכי גדול שלי הוא משפחה”.
הם צחקו חזק יותר. התחלתי לבכות ואמרתי,
“בבקשה אל תצחקו עלי, זה החלום הכי גדול שלי! אתם יכולים להרביץ לי, אתם יכולים לשנוא אותי, אבל אני מתחנן, בבקשה אל תצחקו עלי”.
“אני רוצה הורים כמו שיש לכם, שמחבקים וצוחקים איתי, שאוספים אותי אחרי בית הספר ושמחים לראות אותי. אני יודע שאני לא יפה וחלש, אני יודע שיש לי אצבע עקומה, אבל בבקשה אל תצחקו עלי”.
המורה ניסתה לנגב לי את הדמעות, אני חושב שחלק מהילדים הבינו אותי, אבל הרבה המשיכו לצחוק.
יום אחד שקיבלתי בחזרה מבחן, מיד ראיתי שקיבלתי ציון לא טוב. ידעתי שאמא תכעס עלי מאוד.
פחדתי ללכת הביתה, אבל לא ידעתי לאן ללכת. הלכתי באיטיות הביתה, אבל לא רציתי להגיע. אמא לי רתחה מכעס.
היא תפסה אותי וזרקה אותי לרצפה. קיבלתי מכה ברגל מהכיסא.
ואז היא הרביצה לי פעמיים בראש. פשוט שכבתי שם, לא יכולתי לקום. זה כאב מאוד. אבל אמא פשוט השאירה אותי על הרצפה.
כשהיא חזרה היא אמרה לי לנקות את הבלאגן, אחרת כשאבא יגיע הביתה הוא ירביץ לי חזק.
התחננתי לאמא שלא תגיד לו כלום, אבל כשהסתכלתי למעלה, ראיתי שהוא כבר הגיע.
כשאמא סיפרה לו על המבחן, הוא משך אותי מהרצפה, הוא ניער אותי והרביץ לי בפנים.
ואז אני לא זוכר כלום כבר. התעוררתי בבית החולים. הסתכלתי על היד שלי, לא יכולתי לגעת באצבעות שלי. הסתכלתי מחוץ לחלון ובכיתי.
בחוץ, ראיתי הורים עם הילדים שלהם, משחקים ומתחבקים.
יודעים למה בכיתי?
אני לא מכיר את ההרגשה של חיבוק מאמא. ההורים שלי רק הרביצו לי, אבל אני אוהב אותם בכל זאת. תמיד עשיתי כמיטב יכולתי, הייתי טוב בבית הספר, אבל הם עדיין לא אוהבים אותי.
יום אחד שפכתי את התה שלי, ואז הם הרביצו לי שוב.
לפתע הרגשתי כאב בחזה. אמרתי לאמא שלי – אבל לא היה לה אכפת. אחרי זמן מה, הייתי צריך ללכת שוב לבית החולים, אף אחד לא בא לבקר אותי.
הרופאים אמרו שאמא ואבא בטח יבואו מחר, אבל הם לא באו. חיכיתי וחיכיתי, אבל אף אחד לא בא. אבל אני עדיין אוהב את ההורים שלי.
יומיים אחר כך, איוון נפטר מהפציעות שלו. ביד שלו הרופאים מצאו מכתב שלא היה כתוב בצורה ברורה.
“אמא ואבא יקרים, אני מפחד כי אומרים שאני מכוער, מגעיל וטיפש. אני מצטער בגלל שאתם לא יכולים לאהוב אותי.
לא רציתי להכעיס אתכם. כל מה שרציתי זה חיבוק מאמא, ולשמוע שאתם אוהבים אותי. אבא, רק רציתי לשחק איתך, להחזיק לך את היד ושתשיר לי.
אני יודע שאתם מתביישים בי. לעולם לא אהיה מה שרציתם”.
ואז ליבו של איוון הפסיק לפעום.
לא ברור אם הסיפור אכן אמיתי או לא, אבל זה לא באמת משנה. המסר הוא הדבר החשוב ביותר.
לכל הילדים מגיע שיאהבו אותם. אך התעללות בילדים מתרחשת בכל רגע ובכל מקום. בבתים, ובבתי ספר.
ילדים צריכים אהבה, עדינות, וקרבה, וחיבוק יכול להיות בעל משמעות הרבה יותר גדולה ממה שאתם חושבים.
תמונות: shutterstock
ממש עצוב אני היתי מת לפגוש אותו
ואיפה המורה שלא בירר מה איתו
בושה הורים כאלו צריכים גם למוות עם הילד אני גם ילדה ואם לי היו מתנהגים כך אני הייתי מתה לבד כל הכבוד לו שהוא עדין אהב את ההורים שלו אבל זה לא טוב שהט ספג הכל הוא היה לספר הכל למשהו לפחות לגשת עם זה למשטרה!!!!!!
אני קוראת את זה עם דמעות בעיניים.
הקראתי את זה גם לחברות שלי הן היו מזועזעות.
וגם אני זה פשוט נורא שזה מה שקורה בעולם הורים מביאים ילד בשביל מה? בשביל להוציא עליו את כל התיסכולים שלהם.
פשוט מזעזע אין מילים